קול יוצר: גיליון 8: דצמבר 2014

דבר המערכת

חודש דצמבר כבר כאן, וההכנות למחנות חנוכה בתנועה בעיצומן. בשבועות הקרובים נפגש (ונדריך!) במחנות הארציים והמקומיים, נשאל שאלות ביחד ונדליק אור קטן, בימים הקצרים והחשוכים ביותר בשנה.

אנו שוב מבקשים מכם - כתבו לנו! ספרו לנו על מחנה שעברתם, מחנה מקומי שהדרכתם, דמויות ששיחקתם, סדנאות שהעברתם, מחשבות שעלו לכם או על כל ד'בר אחר שתרצו.
לצד ההכנות למחנה חנוכה, קול יוצר חוגג כבר חצי שנת פעילות. אנחנו מתרגשים ומודים לכם על ההזדמנות להתכתב, לחשוב, לשאול, לקרוא ולחלום ביחד בעיתון שלנו.

צור ניצור!

זה לא מניפיסט קומוניסטי / לירי בן צבי

בעקבות אירועי התקופה האחרונה והכתבות שמוצאות את דרכן לטלפון שלי בהתראות בלתי פוסקות על חוקים כאלו ואחרים, על גזענות, על יוקר המחייה וכו', התעורר בי החשק לצרוח. אחד מהפחדים שלי הוא שהקטע הזה ימצא את דרכו לעיתון כלשהו ויישאר שם לנצח בארכיון האנשים שניסו. כמו להקות של שיר אחד. הקטע הזה לא בא להתרברב בכישרון כתיבה, הוא מבטא (או לפחות מנסה) את מה שאני רוצה לעמוד ברחוב ולצעוק באמת. דברים שאני רוצה שאנשים יחשבו עליהם לפחות פעם ביום, ויכעסו כמוני. זה קטע טעון בזעם מצטבר שילך ויגדל עוד הרבה אחרי שליחת הקטע הזה. מקווה שלא רק הזעם שלי, אלא של אחרים כמותי שירצו לצאת לרחובות ולשנות כאן משהו.

* * *

זה לא מניפסט קומוניסטי או משהו שימצא את עצמו בעמוד האחורי של עיתון בית הספר, זו דרישה למהפכה. זו קריאה בפני מנהיגי המדינה או האנשים תחתם, הנתינים שלהם, להקשיב לקול הקורא למרד. לקול שלי שמנסה לצעוק ולא עובר את מגני הזכוכית שהם יושבים מאחוריהם. שיפסיקו להתגונן מפני העולם החיצון וינסו אולי, לשם שינוי, לטעום מהדייסה שבישלו. חושבים שהם אלוהים, שכמוהו, הם יצרו כאלו מפלצות שמונעות מהם לרדת מהעננים מהפחד שיהרגו על ידי פרי יצירתם. בני האדם הנחותים, הלוא הם אנחנו, פיתחו תבונה שגורמת להם לחשוש שנבוא וניקח את מקומם בנקודה כזו או אחרת. הם פחדנים, אבל לא בצורה לא מוצדקת לגמרי, הרי נהג פרטי נוהג טוב יותר מחברא קדישא. הם יצרו מדינה שבה אנשים גרים במגדלי יוקרה ורק מחפשים זוטות להתבכיין עליהן, בעוד אנשים נאבקים כדי לסגור את החודש. מדינה בה בפרוטוקול הכנסת חשוב יותר לדבר על העצמת הרוב והתכחשות למיעוט ולא על אזרחים משתי הקטגוריות שגרים ברחוב.

נולדנו לתוך חלומות שווא של אנשים שהואכלו בשקרים מיום היוולדם, שפה יהיה להם טוב יותר, שפה לא נירדף ונהיה שנואים על ידי הסובבים אותנו. לא עמדנו בזה, לא הצלחנו לשמור על הרעיון הפלורליסטי, המקבל. עם שעבר כל כך הרבה רדיפות, שלא מצליח בעצמו לעמוד במקום לרגע ולחשוב על כמה הוא צריך להיות אסיר תודה על כל ההזדמנויות שקיבל. עם נרדף, עם שהיה בסכנת הכחדה, שנלחם עד זוב דם - עכשיו מוותר על כל מה שיכול היה להיות הגשמת החלום. אותו חלום עליו כל אותם לוחמים פנטזו מדי לילה. כל אותם מורדים, כל אותם ציונים שישבו וחלמו בסתר על לעלות למקום טוב יותר. כל אותם מהפכנים מתהפכים בקברם. אנחנו מחריבים להם את האידיאלים.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו. אז אומרים. גם ההורים שלנו חונכו על האמירה הזו, את אותה אמירה נגיד לילדים שלנו, וככה זה ימשך עוד דורות רבים עד שזה יפסיק להיות שקר. היה פה רע לפני שנולדנו ויהיה פה רע אחרי שנמות, אלא אם תקום מהפכה אמיתית. למה כל כך קשה אפילו להעלות על הדעת שיכול להיות פה טוב? למה כל פעם שקמה מהפכה היא נכנסת תחת דיכוי כזה או אחר? כל פעם שניצתת מחדש אותה גחלת בוערת ששררה בתוכנו כל כך הרבה זמן, היא נכבית לנו? בואו נשפוך שמן על הגחלת! בואו נעורר מרד. לא מרד אלים, אלא מרד מחשבתי. מהפכה אמיתית; לא מצע בחירות מהפכני של פוליטיקאי שקרן שיתקע לכולנו סכינים בגב, לא מחאה רדיקלית של חודשיים באוהלים ולא הפגנות אלימות עם צעקות וגז חרדל.

כל אותם אנשים שמאמינים כי השינוי יכול להגיע, כל מי שמאמין שעם מספיק כוח רצון אנחנו נצליח לשנות כאן משהו אמיתי. קומו, התעוררו. הגיע הזמן לשינוי חברתי. מאז ומתמיד יוזמת המרד הגיעה מהנוער. תנועות הנוער הן אלו שהובילו ללימוד עברית בסתר, תנועות הנוער הן אלו שהחדירו את רעיון הציונות, תנועות הנוער הן אלו שאפשרו את הקמת המדינה. זו אחריותנו, כנוער, להוציא את הקול הקורא, הזועק למרד. הקמנו את המדינה הזו, השתתנו אותה על רעיונות סוציאליסטים ושוויוניים שנעלמו עם השנים. בואו נחזיר עטרה ליושנה. יש לנו את היכולת לשנות, בואו נשתמש בה.

פסטיבל ביט! / חן יעיש

ב20.11, יום חמישי בחודש שעבר, התקיים בטבריה מיני פסטיבל ריספקט (פסטיבל תרבות רחוב - ריקודי היפ הופ, ראפ גרפיטי וכו').

כל ההכנות לביט היו לחוצות וקשות, בין אם אלה הגיוסים לפסטיבל, השגת ציוד או הרמת תפאורה.

כל פעם דחינו מחדש את התאריך של הביט, אבל ברגע שהתחיל הפסטיבל בתאריך האחרון שנקבע הרגשתי ועיכלתי את הדבר המדהים שקורה, את העובדה שתרבות הרחוב נכנסה גם לטבריה הקטנה. הבנתי שאנחנו מכירים לנוער תרבות שאולי לא נחשפו אליה עד אותו אירוע. הכנסנו דבר חדש ומרענן. הצלחנו.

בביט הייתה תפאורה מהממת, פינות ישיבה, בר משקאות מגניב, במה פתוחה, הופעות, סדנת גרפיטי וסדנת תאטרון שהש"שים והפרקמ"שים העבירו. הייתה גם סדנת היפ הופ שאני העברתי.

אבל הדבר הכי משמעותי ומדהים שהיה לי בכל האירוע הוא ההופעה עם החניכות שלי. לפני האירוע עצמו עברתי איתן תקופה ארוכה וקשה, מלאה באומנות ובגיבוש כאחד, וכמובן בהמון הנאה.

זו הייתה תקופה בה הרכבנו ביחד תנועות, צחקנו, למדנו רבנו על השורה הראשונה ובעיקר התגבשנו.

בהופעה בביט העברנו בריקוד אחד תקופה מדהימה ואומנות מקורית. לראות את החניכות שלי כל כך נהנות מההופעה שלהן ומכל התוכן של הפסטיבל היה מאוד מחזק ומרגש, וכל מי שצפה מהצד הבין שפסטיבל הזה קם בשבילן.

האירוע הזה העניק לי היכרות מעמיקה איתן וגיבוש.

אני חושבת שפסטיבל מסוג כזה צריך לקום בכל עיר. תנועת תרבות, אנחנו כאן לחלחל את ה*תרבות* במדינת ישראל.

תודה לכל הפרקמ"שים והש"שים שהרימו את זה, באמת. הכל אך ורק בזכותכם.

ישראל עוצרת / שני גפני

ב-9 בדצמבר 2014 , קיימה עמותת "אור ירוק" את יום הזיכרון "ישראל עוצרת"- יום זיכרון להרוגי תאונות הדרכים באירועים בכ-2,500 מוקדים בכ-180 יישובים ברחבי הארץ. האירוע מתקיים פעם בשנה, ובו מבקשת עמותת "אור ירוק" להזכיר את 32,200 ההרוגים בכבישים, מאז 1948 – מספר הרוגים הגדול ממספר נופלי ישראל במלחמות ובאירועי פיגוע וטרור.

ביום זה יצאו אלפי מתנדבי עמותת "אור ירוק" להגביר את המודעות למאבק בתאונות הדרכים. מתנדבי המועדונים החתימו אזרחים על אמנת "חותמים לחיים" בלמעלה מ-60 יישובים, בכ-100 בתי הספר ברחבי הארץ קיימו קבוצות הנוער של עמותת אור ירוק פינות זיכרון להרוגי תאונות הדרכים, גם תנועות הנוער (צופים, השומר הצעיר ומכבי צעיר) הקדישו את פעילויותיהם ביום זה לנושא הבטיחות בדרכים, וכן נערכה פעילות בנושא בטיחות בדרכים בכ-1,500 גני ילדים, 120 ארגונים ומקומות עבודה וכ - 100 בתי ספר יסודיים.

אותי ואת משפחתי הזמינו לטקס מיוחד בשבט הצופים ארנון בחולון על מנת לחלוק כבוד לאחותי בר ז"ל שנהרגה בתאונת דרכים עצמית באוגוסט השנה והייתה פעילה במשך שנים רבות בתנועת הצופים.

זהו חלק מהנאום אשר נשא אבי מול חניכי התנועה מגילאי ד' ועד י"ב:

"היום התכנסנו בגלל פעולתה של מפלצת:

מפלצת תאונות הדרכים הנוראה.

זוהי מפלצת שעורה מאספלט שחור ומסריח משובץ כולו בשברי זכוכיות ופלסטיקים וכתמי שמן מכונות ודם, עיניה מטושטשות מאלכוהול וסמים, שפתיה מדובבות באייפון ללא הרף, אזניה קשובות למוזיקה בפול ווליום, ידיה שאוחזות הגה מניעות אותו בפראות מצד לצד. יש לה אלפי פיות רעבים לדם בכל העולם.

בכל שנה נהרגים מליון ורבע אנשים מתאונות דרכים ברחבי העולם.

ובישראל הקטנה נהרגו יותר משלושים אלף איש בתאונות דרכים שזה יותר מכל מלחמות ישראל מקום המדינה.

דו"ח מדאיג: בכל יומיים וחצי נהרג ילד בתאונה

בשנת 2013 נהרגו 117 ילדים בתאונות. סיבות המוות העיקריות הן תאונות דרכים, שמהוות כ-45% ממספר מקרי המוות של ילדים מתאונות בישראל. "

אולי חלקכם שמעתם על הפעילות של אור ירוק ואפילו השתתפתם האחת הפעילויות שנערכו במסגרת יום הזיכרון.

אבל רציתי להעלות את הנתונים המטרידים ואת הנאום של אבי בשביל יותר מליידע אותכם, ברצוני לשאול את השאלה מה אנחנו (בתור תנועה) יכולים לעשות עם הכלים שלנו בשביל למנוע את זה? בתור חניכים/מדריכים יוצרים.

בין חנוכה לנוביי גוד/ עלינה גולדין

שלום חברים וחברות,

משפחתי עלתה ארצה בשנות התשעים, עם התפרקותה של ברה"מ לשעבר. אני ילידת הארץ, אך שפת אמי רוסית. עברית למדתי בגן, וביחד איתה חזרו הביתה החגים והמנהגים שלמדנו בגן. המשפחה שלי ראתה חשיבות בשימור המנהגים והמאכלים המשפחתיים מברה"מ, וכך מצאתי את עצמי בחנוכה אחד ניצבת מול חנוכייה ועץ אשוח מנצנצים. בשלב הזה בילדותי השתדלתי מאוד להיות הכי ישראלית שיש, והתכחשתי בכל תוקף לכך שיש איזושהי משמעות לזה שאני ברה"מית. "מה? רוסייה? אני פשוט ישראלית!" עץ האשוח הזה הביך ובלבל אותי. מצד אחד- נהניתי מהמנהג המשפחתי הזה, ואמא שלי כבר הסבירה לי שאין שום קשר בין נוביי גוד לסילבסטר או לחג המולד. ומהצד השני ידעתי שהסביבה שלי לא רואה את זה ככה. שזו עוד דרך להיות "הרוסייה" ולא פשוט ישראלית.

עברו כמה שנים עד שלמדתי שזה בסדר לא להיות "פשוט ישראלית", שהישראליות שלי יכולה להיות גם מורכבת. שאני יכולה להחזיק במתח בין שתי התרבויות בהן גדלתי ולהיות ישראלית וברה"מית ושזה בסדר שהחנוכייה תעמוד לצד ה"יולקה" הברה"מית. החיים עם המתח הזה מאפשרים נקודת ראייה קצת אחרת על שתי התרבויות, ובעיקר- בניית זהות ישראלית מורכבת יותר. מה זה אומר, בעצם, להיות ישראלית?

לקריאה נוספת בנושא:

על המאבק התרבותי בהכרה בנוביי גוד בישראל (ומה זה אומר)

על החיים בין שתי תרבויות

דוברת ילידית/ עלינה גולדין

הדוברת הילידית אינה טועה

אני שבה וטוענת.

אך את אומרת כי

אינני ילידית כל עיקר

זוהי לא שפת אמי, ואף לא שפת אבי

ואיך אוכל לומר כי הנני ילידית,

אם לנצח אשאר מהגרת?

אם לא בגאוגרפיה, הרי שבחיי.

ואני חיה בשפה

והיא חיה בתוכי

וכל מחשבותיי, נדונו להחשב בה

להתחשב בה

גם אם אשוב לשפת אמי,

אחיזתה של השפה החדשה-ישנה

לא תרפה

ואני רק רוצה למצוא

מקום לעצמי בין כל המילים

צורה שתכיל גם אותי

הוראה שתפנה גם אליי

ואולי קצת גמישות מחשבתית

אבל מה אני מדברת

הרי אינני, ולא אהיה לעולם

דובר ילידי.

הדשא של השכן

היי חברים וחברות,

הפעם בפינת הדשא של השכן, אני רוצה לשתף אתכם בפוסט משמעותי מאוד עבורי שכתבה הילה, מהבלוג "משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו". הפוסט נקרא "להציג את האמנות המסריחה שלך מול קהל" והוא מדבר על חשיבות הקהל לאמן/ית.

"אבל כדרכן של בחירות שנובעות מחרדה ומחשש, הבחירה להשתהות מתנקמת בנו. היא מתנקמת בנו כי המחשבה שיום אחד נגיע לרמה טובה מספיק היא אשליה. כי ככל שהרמה שלנו עולה, כך גם הרף שאנחנו מציבים לעצמנו עולה. כי כדי להוציא יצירה לאוויר העולם, צריך מידה מסויימת של ענווה. צריך את הבשלות הנפשית להתמודד עם האפשרות שהיא לא תהיה מבריקה, שאולי היא תהיה גרועה, שהיא לא תהיה המתנה הגדולה ביותר שלנו לאנושות, או גרוע מכך – שהיא כן. היא מתנקמת בנו כי היא גורמת לנו לשכוח שהרבה יותר קל ללמוד ענווה כשמנגנים בפעם הראשונה ביד רועדת ובזיופים את "יונתן הקטן" שלמדנו בשיעור הגיטרה הראשון לפני בני משפחה וחברים, מאשר לאחר שבילינו תקופה ארוכה ביצירת הילה של ציפיות סביבנו."

להציג את האומנות המסריחה שלך מול קהל